צמח ואח' נ' טיב טעם הולדינגס בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט בה עותרים המבקשים לאכוף על המשיבה, במאסר או בקנס, את ביצוע החלטת בית המשפט מיום 29.5.13 שניתנה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, הקובעת כי "עד למתן החלטה בבקשה, לא יעשה כל שינוי בשביל הגישה (למעט כמובן שינוי המרחיב אותו ומיטיב עם המבקשים".

1. ביום 2.4.13 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בת"א (כבוד השופט יאיר דלוגין) בת.א.

21664-12-11, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים למתן צווי מניעה ולסעד הצהרתי שמטרתם למנוע מהמשיבה מלהרוס מהמבנים המצויים ברובם בחלקה 48 השייכת למבקשים, את החלקים הבנויים בחלקה 7 הסמוכה, השייכת למשיבה.

2. מדובר בפרשייה ישנה שהחלה בתביעות פינוי שהוגשו נגד המבקשים, או מי מהם, עוד בשנים 98 ו- 2000 ובפסק פינוי שניתן נגדם ביום 1.3.06, שהערעורים עליו נדחו. המשיבה פתחה תיק הוצל"פ לביצוע הפינוי, המבקשים ניסו מזלם בהליכים שונים, ובין היתר, התחייבו ביום 9.11.11 בבית משפט שלום בפ"ת כי יתפנו מרצון עד ליום 16.11.11, ולא עמדו בדיבורם.

3. ביום 19.12.11 הגישו התובעים את התביעה, שעל פסק הדין שניתן בה, הוגש הערעור, בה עתרו לצו המצהיר כי פסק הפינוי משנת 2006 לא חל על בתי המגורים שפולשים לחלקת המשיבה. התביעה נסמכה על טענה להסכמה בעל- פה שהושגה מחוץ לכותלי בית המשפט במסגרת אחד הדיונים שהתנהלו בין הצדדים. עוד נטען כי הריסת החלקים הפולשים תמוטט את המבנים בחלקה הסמוכה, למרות קיומה של חוות דעת הנדסית הקובעת כיצד לבצע את ההריסה.

התביעה נדחתה, כמו גם בקשת עיכוב ביצוע.

4. לאחר דחיית בקשת עיכוב הביצוע הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני בערעור, בה עתרו "לצוות על המשיבה לפתוח את שביל הגישה היחידי המוביל לבתיהם של המבקשים בחלקה 48... באופן שהשביל יהיה פתוח ברוחב של 4 מטרים לפחות ויאפשר כניסת רכבי חירום(מכבי אש ואמבולנס)...".

ביום 29.5.13 ניתן על ידי צו ארעי בבקשה לסעד זמני הקובע כי "עד למתן החלטה בבקשה, לא יעשה כל שינוי בשביל הגישה (למעט כמובן שינוי המרחיב אותו ומיטיב עם המבקשים" (להלן – הצו הארעי).

5. בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט המונחת בפני עותרים המבקשים לאכוף על המשיבה את ההחלטה מיום 29.5.13, "וכן להורות כי נוכח הפרת הצו שנעשתה ע"י המשיבה ביום 30.6.13 כי המשיבה תשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה ביום 29.6.13 טרם הפרת הצו על ידה".

עיון בבקשה ובתצהיר התומך בה, על מנת לגלות מה ארע ביום 30.6.13, המוזכר בבקשה, איזה שינוי בוצע על ידי המשיבה, ומה היה המצב קודם לכן, העלה חרס בידי, בהעדר מידע השופך אור על שאלות אלו.

כל שנאמר בתצהיר הוא ש"היום 30.6.13 ב"כ המשיב הגיע יחד עם שוטרים וביקש לשנות את השביל, ולצמצם אותו לחלוטין... ב"כ המשיבה השיב לעו"ד נתנאל כי כיוון שטענתו אנו שינינו את השביל, הרי שהוא רשאי להפר את הצו כדי להחזיר את המצב לקדמותו. אנחנו לא שינינו דבר...".

סתם המצהיר ולא פרש מה היה מצב השביל קודם ל"שינוי", מהו בוצע ע"י המשיבה במגרת החזרת המצב לקדמותו, ומהו המצב כיום. מהתמונות שצורפו לבקשה לא ניתן להשלים את החוליה החסרה.

6. מנגד, המשיבה הגישה תגובה מפורטת, אף תשובה מפורטת לבקשה לסעד זמני. התגובה נתמכת בתצהיר בו נטען כי "שביל המעבר נותר פתוח ולא נעשה בו כל שינוי והשביל נותר כפי שהיה מיום 29.5.2013 ועד ליום זה". תמונה של שביל הגישה הפתוח צורפה לתגובה.

עוד נטען כי המשיבה גדרה את חלקתה, תוך העזרות בכוח משטרתי, כפי שהתיר בימ"ש קמא, מבלי לפגוע בשביל הגישה אולם המבקשים "הרסו את הגדר בחלקים נרחבים ממנה". גם טענה זו נתמכה בתצלומים המתעדים נוהג בטרקטור (שנטען שהינו המבקש) המבצע עבודת הריסה של גדר.

7. לאור כל האמור לעיל, ונוכח הלקונית בה לוקה בקשת המבקשים, סברתי כי אין הכרח לקבוע הבקשה לדיון פרונטלי, וכי ניתן להכריע בה על יסוד הכתובים, כפי שנעשה בבג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי (העותרים בבג"ץ 3379/03) נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2005(1), 219, 220 (2005), שם דן בית המשפט בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט וקבע: "עתה הגיעה, איפוא, העת למתן החלטה בבקשה עצמה. יצוין כי, הגם שבתחילה סברתי כי יש לקיים דיון בבקשה הרי שלאחר עיון בכל החומר שהונח בפנינו הגענו למסקנה כי החלטתנו יכולה להינתן על יסוד החומר הכתוב בלבד".

8. כאמור לעיל, לא מפורט בבקשה מהו השינוי שבוצע ע"י המשיבה, מה היה מצב השביל בעת מתן החלטת בית המשפט, ומהו מצבו לאחר ההפרה הנטענת. כל שנטען הוא שביום 30.6.13 ביצעה המשיבה שינוי כלשהו שלטענת ב"כ המשיבה אינו יותר מהשבת המצב לקדמותו, טענה המתיישבת גם עם טענת המשיבה כי המבקשים עושים דין לעצמם, הורסים את שהמבקשת גודרת, ומציבים עובדות בשטח. טענת המשיבה אף מתיישבת עם היזקקותה לכוח משטרתי, ועם טענתהמבקשים כי "המשטרה מסייעת לב"כ המשיבה".

9. למותר לציין כי מעולם לא קבעתי כי שביל הגישה צריך להיות ברוחב של 4 מטרים, וכי יש לאפשר מעבר לכלי רכב. המבקשים לא ציינו מה היה רוחב השביל לפני מתן ההחלטה ומהו רוחבו כיום, ומשכך לא נותר אלא לקבל את טענת המשיבה לפיה מדובר בשביל גישה שרוחבו היה כ- 1 מטרים, כפי הנצפה בתצלומים, בעת מתן הצו, וככזה נותר עד היום.

התוצאה

הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נדחית.